מכתבים מאח רחוק: סן פלגרינו, איטליה

 

 

 

אני קורא מכתבים בבוקר קפוא בהרים שמעל לסן פלגרינו באיטליה, מביט בקרני השמש הראשונות דרך מסך הצמר של כובע הגרב, המשוך על פני. אל תחשבו שאני קם עם הזריחה, חלילה וחס, אם כי אם קרני השמש הראשונות שמצליחות לטפס במעלה הצוק שבראש ההר שממולי ולהמטיר את פוטוניהם על חלוני.

 

ובכן, זוהי זריחה בהרים, בשונה מזריחה במישורים...

 

 

הי שוב, אני שותה את הקפה של הבוקר. קפה איטלקי משובח, במקינטה, על האח עצים. עוגת פנטונה (panettone) וחלון מושלג.
אני מתבלבל ונודד הרחק עם כל חוויה שאותה אני רוצה לתאר וחוזר למציאות כשכוס הקפה נוגעת בשפתי... חם מידי. דיו פורקו !
עזבו, מה שקרה קרה... אני אספר לכם איפה אני עכשיו...

 

אני בחווה מקסימה של בחור בשם סטפנו, אותו הכרתי בברצלונה באוגוסט שעבר, בזמן שצילמתי מייקינג אוף של פרסומת לאייר ברלין.
מפגש רנדומלי לחלוטין, הביא אותי לפה. יחד עם תחושה עמוקה שאת החורף הזה אני רוצה להעביר לבד, בהרים.

 

אבל לקסם שיש פה לא הייתי מוכן. במרחק של חצי שעה הליכה במעלה ההר מסן פלגרינו היפה והרדומה (לא כמו שלגיה, יותר כמו זמרת אופרה משנות ה30, ששרדה מעבר לציפיות הרופאים), נמצאת החווה איטאדה - ITEADE, בתרגום ישיר 'קיצור הדרך'.
אני עוזר לסטפנו עם שיפוץ ושימור המבנה בן 150 השנה, עם הטיפול בחיות (3 סוסים, 2 עזים, אחד אלוהנו אלוהנו אלוהנו שבשמיים ובארץ!).

 

יש לנו בין 2 ל-7 חתולים, תלוי ביום ובתפריט המשתנה ביננו והשכנים... (הקרוב ביותר 10 דקות הליכה במעלה ההר).

 

כבר סיפרתי כמה אני אוהב נאמנות של חתולים ?
הנאמנות לעצמם... ואני מאמין, שכל מי שאוהב חתולים בעצם גם מקנא (או מכבד) את היכולת המרשימה הזאת. אולי בגלל זה יש כל כך הרבה אוהבי חתולים באינטרנט. דרך אגב, בקור בהרים, שמתי לב שחתולים ממירים חום באהבה, ואהבה בחום. תלוי מה הם צריכים באותו רגע.

 

 

אני עובד במתכונת של - כמה שמתחשק לי, או כל עוד שכיף לי. מכיוון שאצבעות קפואות בכפפות מלאות בטון, הן מבחינתי חוויה רוחנית (קור הוא רק תחושה, קור הוא רק תחושה, קור הוא רק תחושה) ומכיוון שלעבוד פה, בתוך הטבע המקסים הזה, והשקט הנעים הזה עושה לי טוב - זה עובד לנו מצוין.

 

 

הקרבה הזו ל'מקורות התענוג' שווה מבחינתי הכל: לשתות קפה על האש שאתה חטבת את העצים בשבילה או לאכול ריבה שאתה הכנת מהתפוחים שבמורד החלקה זו תחושה של סיפוק. הרבה יותר מאשר בכל בית קפה.
אני חושב להשאר פה לתקופה ארוכה יותר, כנראה עד שאפליג לאנטרקטיקה באוקטובר הבא. גם זה דורש מכתב בפני עצמו...

 

בזמן האחרון הסתובבתי בדרום היבשת בין חוות שונות וחוויות שונות. בחלק מהמקומות יומיים, בחלקם שבועיים ואף חודשיים, אבל משהו משך אותי להרים בחורף וברגע שהגעתי לפה התאהבתי ואני רוצה לראות את המקום באביב ובקיץ...
אני רוצה להיות חלק מתהליך, לראות הפרויקט של המטבח וחדר האורחים גמור, לשקם את גן הירק וגינת התבלינים, לסיים לחפור שתי ברכות ולחזות בפריחת הזעפרן. המון על הפרק.

 

 

 

שוב אני, בסוף יום קפוא ומלא שמש... הקונטרסט פה מטורף ! (זה מאתגר לעין בכלל, ולעין של צלם בפרט).
היום שיחקתי במגלה ארצות... שמתי מגפיים ירדתי לנחל (יש 3 שמקיפים את החווה) והתחלתי לעלות במעלה הזרם הקפוא, אשר יצר מראות נפלאים של קרח ואור. הגעתי למפל מקסים, ובריכה קפואה בחלקה. (אני יודע איפה אני הולך לבלות ימים קסומים בערסל בקיץ!).
הפעם לא לקחתי מצלמה - רציתי ללכת עם עיניים חופשיות.

 

אבל היופי העיק עלי בדרך חזור חשבתי שאולי כדאי שאצרף למייל כמה תמונות. (שלא אצטרך לסבול לבד...)
אני שומע את הוגין ומונין קוראים, הזמן של הלילה באיטאדה מתחיל. זמן של קריאה או מדיטציה (תלוי בגודל וכובד ארוחת הערב) זמן של משחקי שפה, או משחקי מחשבה - זמן של רוח ששורקת בחוץ (יורד שלג שוב) ושורקת בפנים (יורד שלג שוב גם בפנים, אבל החורף הזה הוא לבן וטהור, לא כמו החורף שהיה לי בברלין ב-2014).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: סער ברוקמן.

 

נשיקות וד"ש לכולם,

אני

לכל התמונות מסן פלגרינו, לחצו כאן >>